ראשי עליון

כואב לי – אני לבד – סיפור אישי

לבד

אני משתפת אתכן בסיפור אישי מאוד, כואב מצד אחד וגם מאוד מחזק מצד שני.
אז ככה, לפני כ-3 שנים חליתי בדלקת ויראלית בבלוטות התריס. לדלקת הזאת אין תרופות (כי היא ויראלית) ואין זריקות. המחלה מתבטאת בחולשה מאוד גדולה עד כדי חוסר יכולת לקום מהמיטה, חוסר תיאבון, וקדרות איומה, אפשר לקרוא לזה דיכאון.
הרופא אמר שלוקח לזה 3 חודשים וזה חולף. 3 חודשים לחוות דיכאון יום יום – זה המון!!!
זו הייתה חוויה של לקום בבוקר כל יום עם בור שחור בלב, עם עצבות, עם דמעות בעיניים, עם תחושה ששום דבר לא באמת חשוב, משמח, מעודד.
עם חולשה גדולה בגוף ועם תחושה מאוד מפחידה שזה לא ייגמר לעולם – שככה זה יהיה תמיד.
ניסיתי להיזכר ברגעים משמחים, שמש מאירה, צחוק של ילדים, ציוץ ציפורים – אבל שום דבר לא באמת שינה.
וככה מצאתי את עצמי הרבה במיטה, פוגשת פרצופים מודאגים של בני משפחה, מנסה לתפקד ושומעת איך אחרים לא מבינים מה אני מרגישה.
ואיפה היו החברות הכי טובות שלי? אלה שהכי קרובות לי, מלוות אותי שנים, מבלות אתי וחוגגות אתי?
האמת לא יודעת. זאת אומרת הן התקשרו, שאלו, התעניינו ואיך אגיד את זה – לא באמת היו… לא מכל הלב. כן, שוחחנו, ציחקקנו, קישקשנו – ויחד עם זה לא היה פה משהו אמיתי, בתחושה שלי. שיחות של "הכל בסדר, HAPPY HAPPY" – שיחות שלא יכולתי לספר מה באמת כואב לי – כי הרגשתי שיש הדיפה. קשה להכיל מצב כזה – של חברה חולה, כאובה, חלשה ולא שמחה.
אבל היה לי מזל. חברה אחת הייתה האור שלי, האוזן הקשבת, התומכת, האמפטית, החומלת. בזכותה שרדתי את זה ובזכותה למדתי ששום דבר לא קורה לנו סתם. היה פה שיעור של אהבה ואמפתיה. על הצורך שלנו בקשר, בהקשבה, בחמלה, בהבנה. כן אנחנו זקוקים לזה – כמו אוויר לנשימה, כמו אוכל, כמו מים. שיעור שבו למדתי שחשוב להתחבר לנשים בעלות כוחות נפש גדולים כדי שאוכל לשתף אותן בשעת הצורך, ולא אפחד לחשוף ולבקש מהן לסייע לי – כי ביכולת שלנו להראות חולשה – יש המון חוזק.
ולמה אנחנו בורחות מסבל, כאב של האחרת? מתוך פחד – שזה ידבק בנו, שזה יקרה לנו, שגם אנחנו נהיה חלשות וזקוקות.
אני בטוחה שרבות מכן חוו את זה – חברות טובות התרחקו מכן בזמן משבר – מחלה, פרידה, חוסר הצלחה.
ומה עם החברות שלי? הן עדיין חברות טובת שלי ואני לא מוותרת עליהן. הבנתי שלא כל אחת מסוגלת להכיל חולשה, תלות, עצב, דיכאון – זה מצריך כוחות נפש חזקים ולא לכולם יש אותם.
ומה המסקנה? מה עושים?
קודם כל בלי שיפוטיות וביקורת – מקבלים את כולן כמו שהן, מתוך הבנה שלא כל אחת מסוגלת להתמודד עם חולשה.
שנית – לא לפחד לשתף בקושי.
והכי חשוב – "עושים חברות" – מגדילים מעגלי חברויות אמת, משתפים ותומכים, בקבוצות וביחידים.
רוצות לחוות מפגש נשי תומך? להגדיל מעגלי חברות?
בואו להתנסות, יום שלישי – 20.10.15 – בתל אביב.

פרטים אצלי, עפרה ברק- 0544-399750

 

 

מה דעתך?

תגובות

Pas650px

Comments are closed.
futer-980-px

האתר עוצב על ידי טליה שרון